כלל תלמודי יסודי אומר, "לא ראינו – אינה רְאָיָה": אם שני עדים כשרים רואים משהו ומעידים עליו בבית דין, הדבר נחשב לראיה מספקת שהדבר אכן התרחש. אך אם שני עדים מעידים שהם לא ראו משהו – למשל, לא ראינו את השכנה שלנו ושאנו רואים מדי יום, שהיא התקדשה לאיש – אין זה מוכיח שהדבר לא התרחש.
הסיבה לדבר היא שלא כל דבר שמתרחש (גם ברמה המאקרוסקופית) בהכרח נגלה לעין. אולי אותה אשה התקדשה לאיש (בפני שני עדים כשרים) בסתר?
הכלל שאי-ראִיָה אינו משמש כרְאָיָה ניתן להרחבה: מעבר לעולם הנגלה בו אנו חיים (עלמא דאתגליא) מסתתר עולם נסתר שאיננו רואים אותו (עלמא דאתכסיא). לגבי שני רבדים אלו מסתבר שהיחס בין ראִיָה (בחוש) לבין רְאָיָה (הוכחה) הוא חד-כיווני: ראייתו של משהו היא הוכחה לקיומו, אך אי-ראייתו של משהו אינה הוכחה לאי-קיומו.
אך ניתן לטעון שדבר זה אינו מספק. המלה "רְאָיָה" זהה בכתיב שלה למלה "ראִיָה"; אם שתי מלים הן זהות בלשון הקדש, שפת הבריאה, אזי במישור מסוים של ההויה גם ההוראות שלהן (הדברים אותם הן מגלמות) חייבות להיות זהות. במישור זה, "לא ראינו" – אי ראִייתו של משהו – הוא כן ראָיה לאי-קיומו. אם לא רואים אותו, הוא באמת לא קיים!
אכן, ראיה כזו – החודרת בכל עד שאם היא לא רואה משהו סימן שהוא איננו – היא דרגת הראיה שאנו עתידים להשיג בבית המקדש השלישי, אליו נבוא לראות ולהראות על ידי ה' (שהוא אחד והכל). בינתים, עלינו להתקרב ליעד זה דרך בנית בית המקדש בתודעתנו פנימה. זוהי העבודה של חודש תמוז, שהחוש השייך לו הוא חוש הראיה.
